פרק ב' - פיות וגבולות

כל יום שישי בצהריים יותם ואני נפגשים.
זו השנה הרביעית שסבא יגאל אוסף את יותם לאחר תום יום לימודים. השנה סבא יגאל מחכה ליותם ליד שער בית הספר. (על הצצה לחווית המפגש ביניהם, במכונית, בדרכם הביתה – עוד יסופר).
כשהגיעו לביתינו פנה אלי יותם, תוך סיורו הקבוע בדירה: "סבתא, את מאמינה בפיות?... החבר שלי אומר שאין דבר כזה כמו פיות. גם אני חושב שאין אז....מי באמת קנה לי מתנה כשהשן שלי נפלה?"
לא מיהרתי להגיב. מאד הייתי רוצה להשאיר את יותם בעולמו, עולם הילדים – עולם הפיות. אך הוא סיפר לי שהחבר שלו לא מאמין שיש פיות ואם כך – מה התפקיד המוטל עלי כרגע? האם לעזור לו להתחבר למציאות הבוגרת כדי שלא יפגע על ידי חבריו או להשאיר אותו בעולמות הנפלאים של הפיות והמלאכים?
תוך כדי התלבטות, לחש לי קול קטן שילדים אכן רוצים להישאר בגן העדן של הילדות עם הפיות. עם חברו, קרוב לוודאי, שיוכל להתמודד. אז לאן, באמת, כוונה שאלתו? האם גם יותם מתחיל להתמודד עם שאלת השאלות – דמיון מול מציאות. ומה תפקידי במקום זה?
"כן" אני עונה לו. "אנחנו קנינו את המתנה וסיפרנו לך שהפיה קנתה אותה.... לי מאד נעים להאמין שפיות מביאות מתנות. אני אוהבת סיפורים על פיות..."
תוך כדי הקשבה וסקרנות למקור שאלתו של יותם, שמעתי אותו ממשיך ושואל: "אז למה לא קניתם לי מתנה כשנפלה לי השן השניה?"
כאן נפל לי האסימון.
פרצתי בצחוק מתגלגל. כזה שרק תמימות של ילד יכולה להביא אותי לשם: "אתה גדול מהעולם. עם פיות או בלי פיות אתה תקבל מתנה עבור השן השניה שנפלה לך.."
תוך כדי ההכנות לארוחת הצהריים, יותם מתעניין בביצת הקינדר הקבועה המצפה לו: "סבתא, קניתם לי ביצת קינדר?...טוב, אני יודע איפה היא נמצאת. אני אמצא אותה בעצמי"........
"סבתא, בואי נשחק במי ימצא את המטמון".
"טוב" אני עונה ומחכה לבאות.
עוד לפני שהעברתי בראשי אפשרויות למשחק, קלטתי, בזוית עיני, את יותם המטפס כסנאי אל ארונות המטבח העליונים; דלתות ארונות נפתחות, מגירות נשלפות ו....ערימות ממתקים מתחילות להיערם על שולחן המטבח".
"זה המטמון?" אני שואלת כשאני חוככת בדעתי לגבי חוקי המשחק שלא נדונו בינינו ועדיין לא גובשו.
- "כן – זה כיף מטמון כזה".
"זה...זה מטמונים" אני עונה.
- "זה בסדר סבתא".
תוך שניות הפך המטבח לארמון ממתקים: ביצי קינדר, וופלים מסוגים שונים, שוקולד בצבעים מגוונים, טילונים מהמקרר, מסטיקים וחטיפים מעוררי ענין. כל האוסף המופלא הזה נאסף כאחת.
החלטתי להתמסר לתהליך מבלי שידעתי לאן כל זה יוביל.
"גבולות, גבולות" ניקרה ציפור קטנה בראשי.
צפיתי ביותם שנהנה כל כך מאוסף הממתקים והתמוגגתי. עדיין, התלבטתי אם להציב גבולות, האם משחק זה אינו "עוקף" את הגבולות שהציבו ההורים? היכן הוא הגבול? ושוב – אותו קול קטן עלה מתוכי והזכיר לי חלק מהמטרות שהצבתי לעצמי במפגש עם הנכדים:

1. הנאה אין קץ

2. גבולות אחרים וגמישים מאלו שהצבתי כאם.

3. הרצון שלי להיפגש עם הילדות והחופש שבי יחד עם "הילד החופשי" שמצוי בנכדי.
כל אלו מהולים בתפילה מתמשכת : "שלא יגמר לעולם"...

ברגע שחוקי המשחק היו ברורים לי, הבנתי שכאן כמעט הכל מותר (עד גבול הביטחון האישי). כאן אין לי צורך להציב גבולות. יותם לוקח אחריות ומציב לעצמו את גבולותיו.
תהיתי כיצד יתפתח המשחק כאשר אני משחקת בו בתפקיד חייל השחמט, נענית לצעדים של מתכנן המשחק.
ברקע אני שומעת את יותם: "אני חושב שזה הכל......יש! מצאתי את כל המטמון! ניצחתי!".
"עם מי בעצם התחרית יותמי?" אני שואלת. "את מי ניצחת?"
- "זה לא חשוב סבתא. ניצחתי. הייתי כל כך זריז..."
- "הו כן... אתה אחד הזריזים שאני מכירה ועבורי אתה אחד מהמנצחים הגדולים..."
בעודי צופה באוסף שנערם, כולי נחת ועליצות, החלטתי להיפרד מארוחת הצהריים: "נתראה בהזדמנות אחרת" הבטחתי לארוחה.
הייתי שקועה בחוויה שאליה נקלעתי ולא האמנתי למישמע גלגולי המילים: "סבתא! אפילו שאני אוכל את ביצת הקינדר לפני האוכל, ישאר לי עוד תאבון לצהריים".
"אני בטוחה" חייכתי.
"אז תראי... את זה וזה אני אוכל אחרי האוכל, את זה וזה נחלק לגאיה ורותם..."
"אתה ממש נדיב" עניתי.
"אני יודע" השיב לי, "ואת זה וזה אולי אני לא ארצה היום. תגידי סבתא, שוקולד זה בריא?"
"כן" אמרתי. "שוקולד הוא מאכל בריא וטעים".
- "מה הוא נותן לנו?"
- "מרץ, מצב רוח והנאה".
- "יש! אז אני אהיה עוד יותר חזק... מותר לאכול כמה שרוצים?"
- "כן אם אנחנו מקשיבים לכמה שהרצון שלנו רוצה".
- "אבל הרצון יכול לרצות הרבה.."
- אכן. מה זה אתה חכם, יותם. אז במקרים כאלה שהרצון, אולי, נהיה שובב – מפעילים את החכם שבמוח שמוכן לדבר עם השובב. המוח לפעמים עוזר לנו לעשות סדר עם הרצון שרוצה הרבה".
- "סבתא! את סתם מבלבלת את המוח".
- "נכון. זה אחד מהתפקידים של סבתא".
- אז סבתא, בואי נתחיל לאכול. אני רעב".
כמה מופלא ותמים הוא עולמך יותמי.
"אחריך!" הודעתי לעצמי.
לא יכולתי לסיים שיח זה מבלי לעצור ולהשאיר, לכם כל ההורים – הצעירים והותיקים את שק האיסורים העובר מדור לדור: "אסור", "לא נכון", "תיזהר זה מסוכן", "זה לא בסדר", זה לא...ולא.....ולא..... כל אלה לא נחוצים לי, הסבתא, יותר.
בהתנצלות ובהנאה אני מרשה לעצמי לשבור את הכללים. ליתר ביטחון, אני פונה לנסות ולחפש דרכים חדשות רוויי דמיון ויצירה במקום שאינני מחוייבת בשמירת המסגרת הבסיסית.
בידכם נשארת, בין היתר - האחריות החינוכית. בידינו נשארת, בין היתר - המנהיגות הרוחנית.
ולכם, ההורים הנוסעים בדרכים – איספו שק זה ונסו למהול אותו בקורטוב של הומור, יצירתיות, כיף והנאה.


להתראות בחוויה הבאה.


פינת הקתדרה

1. תנו לפיות ולדמיון לחיות

הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" הוא סרט לילדים ולמבוגרים כאחד. זהו סרט לכל אחד שהילד שבו עדיין מביט בעיניים נפעמות אל העולם. הסרט מדבר על אומנות, השראה ויותר מכל – על דמיון.
בכרזה מתחת לשם הסרט, מופיע משפט קצר: "שחרר את הדמיון".
אנחנו יודעים שהדמיון קשור לסיפורי ילדים, אגדות וחלומות. אנחנו גם יודעים שילדים ניחנים ביכולת לדמיין.
הדמיון יכול לפרוץ גבולות, להציג אלטרנטיבה למציאות. בעיני דמיוננו נוכל לראות דברים שבעיניים הפיזיות אנחנו לא מסוגלים לראות.

ילדים עושים זאת באופן טבעי. לעומת הילדים, אנחנו, המבוגרים – נועלים את הדמיון והספונטניות, אך לא מעלימים אותם. אימון וחשיפה לחוויות מהנות, כמו: מוסיקה, אומנות – על כל גווניה, טיולים, מדיטציות, דמיון מודרך וכד'. באמצעות החוויות החושיות אנו מסוגלים להיפגש עם היצירתיות שבנו וזו מפעילה את יכולותינו בכל התחומים, כולל החשיבה והעשיה.

באשר לפיות – ללא קשר לאמונותינו, הפיות מסמלות משהו. אין אנו יודעים אם יש או אין פיות, אבל, אנחנו כן מאמינים שיכול להיות קסם בחיים שלנו.
האם החיים יכולים להיות הרפתקאה גדולה? אם נאבד את כוחו של הדמיון, נפסיק להאמין שזה אפשרי. נחיה עם הפער בין מי שאנחנו יכולים להיות, לבין איך שאנחנו חיים.
לתת לפיות לחיות בתוך חיינו, משמעו – לתת מקום לבלתי ידוע. לצאת לחיפוש אחר עולמות חדשים בתוכנו, לאפשר מקום וזמן לקסם כדי שיתרחש.
אז, אולי נמצא את "ארץ לעולם לא" – בימי חיינו..
"דמיון חשוב יותר מידע. הידע הוא מוגבל, דמיון יכול להפליג סביב העולם" (מדברי אלברט אינשטיין).
לינקים קשורים – אתר אקרופוליס החדשה – קורס פילוסופיה כדרך חיים (כתבה רות מנדל-חלבי).

2. הדרך להיפגש עם עצמך

כאשר המוח המושכל שבנו נפגש עם "הבטן" (העולם הרגשי שבנו) ומתנהל דיאלוג פתוח ביניהם, אזי, מתרחש מפגש עם "העצמי האמיתי" היודע לשאול בכל רגע נתון: "מה אני מרגיש", "רוצה", "מה נכון לי,", "מה עושה לי טוב", מה "בא לי"" - זהו החלק הרגשי. ואילו החלק המושכל, עונה לנו על השאלות הבאות:

"מה רצוי לעשות", "מה חשוב שיעשה", "מה יכול לקדם את הנושא", "מה עלול להינזק" וכד'. לאחר דיון משולב בין שני הקולות, נופלת החלטה לפעולה – מתוך הקשבה לשיקול הדעת ולרצון המובילים לבחירה חופשית בכל רגע נתון.

ויניקוט אומר שה'אני האמיתי' הוא מצב תיאורטי ממנו באים המחווה הספונטני והרעיונות האישיים. המחווה הספונטני הוא ה'אני האמיתי' – היצירתי הממשי, מלא החיות. ה'אני הכוזב' או המזויף מוביל להרגשה של חוסר ממשות או אפילו לתחושה של חוסר יכולת. (ד. ו. ויינקוט – אני אמיתי אני כוזב תשס"ט).

המפגש עם הילד הפנימי

בפרק זה ניפגש עם אחד מהמושגים בהם עוסק פרק המבוא והוא: המפגש עם הילד הפנימי".
אנו יוצאים ל"סיור" משותף באמצעות משחק הדרקון. יותם, נכדנו בן ה- 6 ואני.
ה"דרקון" הוא משחק קלפים המתבסס על סידרת טלוויזיה שאינני מכירה. אוסף הקלפים שבידינו נאסף טיפין טיפין, אין בידינו הסבר ואין הוראות משחק.
על כל קלף מופיעה דמות שונה מעולם המפלצות. בתחתית כל קלף מופיעים מספרי ניקוד: מספר אחד עבור "התקפה" ומספר אחד עבור "הגנה".
- "סבתא, את מכירה את המשחק?"
- "ממש לא. אני חושבת שאתה תצטרך ללמד אותי".
- "אני נורא אוהב את הקלפים אבל אני לא מכיר את הכללים. תקראי טוב, אולי תביני?".
אתגר נפלא נשלח לעברי, אולם, מהר מאד הבנתי שמאותה ערימת קלפים, שבידינו, לא נצליח להבין את כללי המשחק.
"אין ברירה", עניתי, "קשה לי להבין את הכללים מהכתוב. בוא ננסה להמציא אותם..."
לא חלפה דקה, ומיד – כהבזק הברק, נדלקו שתי עיני הפחם – כמאורות, מבט ממוקד של דריכות, התרגשות ופריצה חופשית. פרץ של מילים : "...יש!..", "...יש!...".
ברגע זה החל יותם לשלוף רעיונות והצעות שעלו והתהפכו תוך התרגשות והדגמה באמצעות תרגילי לוחמה: "..ואולי נחליט כך...", "...ואולי כך...", "ואולי זה כמו..." וכו'.
אני לא טומנת ידי בצלחת, נסחפת עם ההתרגשות והספונטניות שלו, רעיון רודף רעיון, הצעה חדשה דוחקת את קודמתה, ואני מרגישה כיצד היצירתיות שבי מתעוררת כמעיין המתגבר והרעיונות המשותפים מתערבלים זה בזה.
עליזות רבה משתלטת על שנינו.
בשלב זה, יותם הרגיש שמיצא את עצמו ומציע לעשות פסק זמן כדי לשחק עם הכדור ב'מסירות' אל המקרר (משחק תחרותי עם נקודות הנספרות עם כל תפיסה של הכדור כאשר "היריב" זורק את הכדור). משחק זה, אגב, אני משחקת בישיבה בגלל בעיות גב.
לאחר שחרור האנרגיה, יותם מציע לחזור למשחק הקלפים.
משועשעים ומרוצים חזרנו לשולחן כדי לגבש את הכללים.
יותם מציע שלמי שיש יותר נקודות תחת הכותרת "התקפה" – הוא "טורף" את המתנגד. למי שיש מספר גדול יותר של "זוגות": מנצח – מנוצח, הוא הזוכה.
כל כך חד, בהיר וממוקד.
לאחר שחרור מעיין היצירתיות ומגוון הרעיונות, המשכנו לשחק כשעה בהנאה צרופה של שנינו.
וויליאם וורדסוורת כותב בפואמה של האוטוביוגרפיה של שנות ילדותו:
"היו ימים בהם יכולתי
לראות את החורש, הנהר והטבע
כולו עוטה זוהר וחלום מופלא.
הטבע לא שינה צורה אולם
אני כיום, בעוברי באותו
מקום, איני רואה את מה
שראיתי אז".
(תרגום חופשי).

ומה קרה לאותו זוהר וחלום מופלא אליהם אנו כמהים לחזור? לאותה תקופה נפלאה בה הצלחנו להיפגש עם הילת החורש, הנהר והאדמה ולהתפעם מהם?
היכן הוא הילד הפנימי שבתוכנו שהפגיש אותנו עם עולמות אלו?
הילד הפנימי שבנו לא נכחד . אולי חבוי הוא, כועס, מתבייש להתייצב ולזקוף קומה. אולי איבד את בטחונו­ החופשי ולא מעז לעמוד נכוחה ואולי כבל עצמו בכבלים של איסורים הכולאים את הספונטניות, השמחה, החקרנות, הפליאה והאופטימיות.
ללא מפגש עם הספונטניות, הסקרנות והפליאה הולכת ונעלמת התשוקה שבנו – התשוקה להתמכר למעיין החיים, לשלהבת הרצון, להנאת החופש, למשמעות. לחיות.
במפגשים שלי עם יותם, קורא ה"ילד החופשי" שבי דרור לעצמו, פורץ גבולות וכללים ומפליג לעבר האופק ומאחוריו...
כאשר אני מתבוננת בך יותם, במפגשים אלו, תפילה חרישית נפלטת מפי – "שלא יגמר לעולם"...
להתראות בחווית המפגש הבא.

ד"ר אהובה שפירא

אקדמיה לסבתאות

סביב המדורה: עבר-הווה-עתיד והמרחב הדיאלוגי ביניהם

הקדמה: חווית המפגש
בכתבות אלו אציג את האני המאמין שלי בנושא העצמה וגיבוש האני האמיתי (האותנטי).
תוכנית זו היא פרי ניסיוני במערכות יחסים – הן בתחום הטיפולי הן כמרצה באוניברסיטה והן כסבתא פעילה הלוקחת חלק פעיל בעיצוב חייהם של נכדי.
הגורם שדרבן אותי להוציא לפועל את תוכניתי היה המפגש שלי ושל בעלי עם חמשת נכדינו שגיליהם בין 6 – 17 שנים: ניטאי בן ה-17, תום בן ה-½14, גאיה בת ה-½13, רותם בן ה-11 ויותם בן ה-6.

הנכדים הם צוות יועצים עבורי ומעיין בלתי נדלה ללמידה מתמשכת ולהעשרה.
במפגש איתם נפרש קליידסקופ נפלא בעל פנים רבות המאפיין את הייחודיות והעצמיות שלהם מחד ומהווה השתקפות לעולמות הפנימיים שלנו כסבים וסבתות מאידך.

וויליאם וורדסוורת כותב בפואמה של האוטוביוגרפיה של שנות ילדותו:
"היו זמנים בהם חורש, נהר ואחו
האדמה וכל אשר נראה
לי נדמו עוטי הילה
של זוהר וחלום מופלא.
אך ההווה בעבר איננו נאחז,
ואף אני, בעברי מקום,
בלילה או ביום
איני רואה את אשר ראיתי אז"[1] .[2]

ומה קרה לאותו זוהר וחלום מופלא אליהם אנו כמהים לחזור ? לאותה תקופה נפלאה בה נפגשנו עם הילת החורש, הנהר והאדמה? היכן הוא הילד הפנימי שבתוכנו שהפגיש אותנו עם עולמות אלו?
הילד הפנימי שבנו לא נכחד, אולי חבוי הוא, אולי כועס, מתבייש להתייצב ולזקוף קומה. אולי איבד את בטחונו החופשי ולא מעז לעמוד נכוחה, ואולי כבל עצמו בכבלים של איסורים וצווים הכולאים את הספונטניות, השמחה, החקרנות, הפליאה והאופטימיות.
כבוגרים, ביכולתנו לחקור ולגלות מחדש את הילד המופלא החבוי בתוכנו.(1)

במפגש עם נכדינו, ניתנת לנו ההזדמנות להיפגש ולגלות מחדש את החלקים הילדיים המופלאים שבתוכנו – לחזק, לשמר ולטפח את החלק הילדי שבתוכם.

ה"אני מאמין" שלי נשען על 4 תאוריות/גישות[3]

· התאוריה ההתפתחותית על פי א. אריקסון (חברה וילדות 1960)
· הגישה ההומניסטית על פי גלסמן וכץ
· תורת הלוגותרפיה על פי ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות 2002)
· תאוריית פסיכולוגיית "האני" על פי גוהוט (תאורית העצמי - 2007).-
א. התאוריה ההתפתחותית על פי א. אריקסון (חברה וילדות 1960) מתייחס לארבעה פנים של עוצמת ה"אני" שהינם מרכיבים הכרחיים לילדות בריאה: תקווה, כח רצון, תכלית ויכולת.
תקווה – היא תוצר של התפתחות האמון שרוחש הילד להוריו לעומת מצב של חשד בסיסי.
כח רצון – מתפתח כאשר הילד נאבק לדיפרנציאציה מהאם ומתחיל לשאוף להיות בעל ישות מופרדת. בתהליך התפתחות זה, מתחיל הילד לפתח חוש עצמאי – אוטונומי לעומת תלות.
בושה וספק – מתפתחים כאשר ההורים אינם קשובים לצרכיו של הילד בשלב של יוזמה ויצרנות.
תכלית (מטרה) ויכולת – באה לידי ביטוי כאשר היוזמה של הילד חזקה מתחושת האשמה שלו ויכולתו נובעת מהתפתחות תחושה חזקה של יצרנות לעומת נחיתות.
ב. הגישה ההומניסטית על פי גלסמן וכץ – הערכים של גישה זו מתבססים על ערכי הדמוקרטיה שעיקריה הם:
1. לכל אדם יש ערך סגולי (worth) ויכולת לעצמיות.
2. בני אדם מחוייבים זה לזה ואחראים זה לטובת זה מהיותם ישות חברתית בבסיס קיומם.
3. לכל אדם הזכות להשתייך ולהיות מוכלל.
4. יש לבני אדם קול רגשי וקול אינטלקטואלי וזכותם להביע קולות אלה ולזכות להקשבה.
5. זכותו של היחיד להיות שונה בעל יחודיות והגדרה עצמית.
6. בני אדם לחופש הבחירה נולדו.
ג. תורת הלוגותרפיה על פי ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות 2002) המדברת על מימד הרוח בו קיימות כל היכולות שלנו בפוטנציה. בין יתר היכולות, קיימת השאיפה למשמעות, למטרות, ליצירתיות, לאהבה, קיום המצפון, חוש ההומר, היכולת למודעות, למחויבות ואחריות. מרכיבים אלו הם המרכיבים את הרוח המובילה אותנו להוויה האנושית שבתוכנו, להוויית היותנו אדם (מתוך הרצאתה של גב' חנה הורביץ).
ד. תאוריית פסיכולוגיית "האני" על פי גוהוט (תאורית העצמי - 2007).- מקום בו אנו מתחברים ל"אני האמיתי" (האותנטי) – האני המקבל את סמכותו מתוך הסמכות הפנימית שבתוכו, "עצמי" היודע לשאול "מה אני מרגיש", "מה אני רוצה", "מה נכון לי", "מה אני חושב". ה"עצמי" "יוצא לפעולה" רק לאחר הדיון הפנימי המשולב בין הערוץ ההגיוני והערוץ הרגשי.

מרחב הסבתאות
כל שנות חיינו אנו מתנהלים תוך משאלה להיפגש עם חווית האהבה, ההערכה, השייכות והסמכות הפנימית שהיא ה"אני החופשי", האמיתי, בעל ערך עצמי ובעל בטחון אישי.
מימוש חלק ממשאלות אלו, עשוי לזכותנו במתן הזדמנות להעמקת המשך המימוש העצמי.
בתקופת הסבתאות, המפגש עם חווית קסם הצמיחה של נכדינו מינקות לבגרות מהווה הזדמנות כפולה עבורנו.
הזדמנות ראשונה: חווית ה"תיקון", כאמור, של תהליך הצמיחה של עצמנו, וההזדמנות הנוספת: השתתפות בחוויה של טיפוח הצמיחה הפנימית שלהם, בטיפוח ה"ערך העצמי" והביטחון האישי. מפגש בין שניים - סבתאות ונכדים כאשר חווית המפגש המשותף משקה את הצמח הפנימי העולה וגדל לגזע איתן ומעובה.
ממקום זה, ברצוני להציע את תוכניתי ואת הדרכים השונות ליישומה.
התוכנית באה להרחיב ולתת רעיונות לפעילויות הרבות, שממילא אנו מקיימים עם נכדינו.
יחודה של התוכנית בכך, שהיא מזמינה לרתום חלק מאותן פעילויות בצורה מודעת ומכוונת בהתאם למטרות של תפישה זו.

מטרות התוכנית
התוכנית מכוונת להגביר את תחושת הביטחון העצמי, העצמת הערך העצמי, טיפוח ה"גזע" הפנימי על שורשיו, ענפיו, פרחיו ופירותיו. כל זאת מתוך מתן משמעות לתפקידנו כסבים וסבתות.
התוכנית מאפשרת לנו להעביר לנכדינו את תחושת הביטחון לחקור, לגלות ולהתנסות במגוון התנסויות ללא רתיעה, לנסות ולהתמודד עם מגוון בעיות – תוך סקרנות ותחושת בטחון של היכולת הפנימית. ממקום של תחושת העוצמה הפנימית – להגיע ליכולת הבנה לגבולות יכולת ההתמודדות עם בעיה ספציפית בזמן נתון ולפנות לעזרה, במידת הצורך. לאפשר מרחב אישי ופיזי המקנה תחושת שייכות, לאפשר מרחב התמקמות ולגלות את עצמו ואת ייחודו, לתת לכל נכד את ההרגשה האמיתית שהוא הדבר הנפלא ביותר והיחודי לשקף לו את היחודיות שלו על כל מימדיה.

הנושאים המוצעים:
1. הקשבה.
2. אסרטיביות, טריטוריה וגבולות הבית הפנימי.
3. אמון בעצמי ובאחר.
4. הגזע האישי - ערך עצמי – האני האוטנטי לעומת האני המזוייף.
5. אוטונומיה – יכולת "תפישת מקום" ומרחב תוך הצגת עצמי והגדרת גבולות העצמי.
6. מתן משוב (פיד-בק) בונה.
7. ניהול דיאלוג זורם ושיחה חופשית.
8. מתן מרחב לשאלות.
9. הרחבת רפרטואר הידע, השפה, המושגים מתוך פרספקטיבת העבר – סיפורי זכרונות.
10. חשיפה לרפרטואר רגשי קוגניטיבי והתנהגותי מתוך מרחב הזמן וניסיון החיים.
[1] (ווליאם וורדסוורת "בהקדמה" (1770 1850) מתוך "השיבה אל הילדות" – ג'ון בראדשו 2005).

[2] ברצוני לעשות אבחנה בין ילדותי לילדי – מאמר זה מתייחס למושג "ילדי".
[3] (א. שפירא - פשר ופענוח 1994):