כל יום שישי בצהריים יותם ואני נפגשים.
זו השנה הרביעית שסבא יגאל אוסף את יותם לאחר תום יום לימודים. השנה סבא יגאל מחכה ליותם ליד שער בית הספר. (על הצצה לחווית המפגש ביניהם, במכונית, בדרכם הביתה – עוד יסופר).
כשהגיעו לביתינו פנה אלי יותם, תוך סיורו הקבוע בדירה: "סבתא, את מאמינה בפיות?... החבר שלי אומר שאין דבר כזה כמו פיות. גם אני חושב שאין אז....מי באמת קנה לי מתנה כשהשן שלי נפלה?"
לא מיהרתי להגיב. מאד הייתי רוצה להשאיר את יותם בעולמו, עולם הילדים – עולם הפיות. אך הוא סיפר לי שהחבר שלו לא מאמין שיש פיות ואם כך – מה התפקיד המוטל עלי כרגע? האם לעזור לו להתחבר למציאות הבוגרת כדי שלא יפגע על ידי חבריו או להשאיר אותו בעולמות הנפלאים של הפיות והמלאכים?
תוך כדי התלבטות, לחש לי קול קטן שילדים אכן רוצים להישאר בגן העדן של הילדות עם הפיות. עם חברו, קרוב לוודאי, שיוכל להתמודד. אז לאן, באמת, כוונה שאלתו? האם גם יותם מתחיל להתמודד עם שאלת השאלות – דמיון מול מציאות. ומה תפקידי במקום זה?
"כן" אני עונה לו. "אנחנו קנינו את המתנה וסיפרנו לך שהפיה קנתה אותה.... לי מאד נעים להאמין שפיות מביאות מתנות. אני אוהבת סיפורים על פיות..."
תוך כדי הקשבה וסקרנות למקור שאלתו של יותם, שמעתי אותו ממשיך ושואל: "אז למה לא קניתם לי מתנה כשנפלה לי השן השניה?"
כאן נפל לי האסימון.
פרצתי בצחוק מתגלגל. כזה שרק תמימות של ילד יכולה להביא אותי לשם: "אתה גדול מהעולם. עם פיות או בלי פיות אתה תקבל מתנה עבור השן השניה שנפלה לך.."
תוך כדי ההכנות לארוחת הצהריים, יותם מתעניין בביצת הקינדר הקבועה המצפה לו: "סבתא, קניתם לי ביצת קינדר?...טוב, אני יודע איפה היא נמצאת. אני אמצא אותה בעצמי"........
"סבתא, בואי נשחק במי ימצא את המטמון".
"טוב" אני עונה ומחכה לבאות.
עוד לפני שהעברתי בראשי אפשרויות למשחק, קלטתי, בזוית עיני, את יותם המטפס כסנאי אל ארונות המטבח העליונים; דלתות ארונות נפתחות, מגירות נשלפות ו....ערימות ממתקים מתחילות להיערם על שולחן המטבח".
"זה המטמון?" אני שואלת כשאני חוככת בדעתי לגבי חוקי המשחק שלא נדונו בינינו ועדיין לא גובשו.
- "כן – זה כיף מטמון כזה".
"זה...זה מטמונים" אני עונה.
- "זה בסדר סבתא".
תוך שניות הפך המטבח לארמון ממתקים: ביצי קינדר, וופלים מסוגים שונים, שוקולד בצבעים מגוונים, טילונים מהמקרר, מסטיקים וחטיפים מעוררי ענין. כל האוסף המופלא הזה נאסף כאחת.
החלטתי להתמסר לתהליך מבלי שידעתי לאן כל זה יוביל.
"גבולות, גבולות" ניקרה ציפור קטנה בראשי.
צפיתי ביותם שנהנה כל כך מאוסף הממתקים והתמוגגתי. עדיין, התלבטתי אם להציב גבולות, האם משחק זה אינו "עוקף" את הגבולות שהציבו ההורים? היכן הוא הגבול? ושוב – אותו קול קטן עלה מתוכי והזכיר לי חלק מהמטרות שהצבתי לעצמי במפגש עם הנכדים:
1. הנאה אין קץ
2. גבולות אחרים וגמישים מאלו שהצבתי כאם.
3. הרצון שלי להיפגש עם הילדות והחופש שבי יחד עם "הילד החופשי" שמצוי בנכדי.
כל אלו מהולים בתפילה מתמשכת : "שלא יגמר לעולם"...
ברגע שחוקי המשחק היו ברורים לי, הבנתי שכאן כמעט הכל מותר (עד גבול הביטחון האישי). כאן אין לי צורך להציב גבולות. יותם לוקח אחריות ומציב לעצמו את גבולותיו.
תהיתי כיצד יתפתח המשחק כאשר אני משחקת בו בתפקיד חייל השחמט, נענית לצעדים של מתכנן המשחק.
ברקע אני שומעת את יותם: "אני חושב שזה הכל......יש! מצאתי את כל המטמון! ניצחתי!".
"עם מי בעצם התחרית יותמי?" אני שואלת. "את מי ניצחת?"
- "זה לא חשוב סבתא. ניצחתי. הייתי כל כך זריז..."
- "הו כן... אתה אחד הזריזים שאני מכירה ועבורי אתה אחד מהמנצחים הגדולים..."
בעודי צופה באוסף שנערם, כולי נחת ועליצות, החלטתי להיפרד מארוחת הצהריים: "נתראה בהזדמנות אחרת" הבטחתי לארוחה.
הייתי שקועה בחוויה שאליה נקלעתי ולא האמנתי למישמע גלגולי המילים: "סבתא! אפילו שאני אוכל את ביצת הקינדר לפני האוכל, ישאר לי עוד תאבון לצהריים".
"אני בטוחה" חייכתי.
"אז תראי... את זה וזה אני אוכל אחרי האוכל, את זה וזה נחלק לגאיה ורותם..."
"אתה ממש נדיב" עניתי.
"אני יודע" השיב לי, "ואת זה וזה אולי אני לא ארצה היום. תגידי סבתא, שוקולד זה בריא?"
"כן" אמרתי. "שוקולד הוא מאכל בריא וטעים".
- "מה הוא נותן לנו?"
- "מרץ, מצב רוח והנאה".
- "יש! אז אני אהיה עוד יותר חזק... מותר לאכול כמה שרוצים?"
- "כן אם אנחנו מקשיבים לכמה שהרצון שלנו רוצה".
- "אבל הרצון יכול לרצות הרבה.."
- אכן. מה זה אתה חכם, יותם. אז במקרים כאלה שהרצון, אולי, נהיה שובב – מפעילים את החכם שבמוח שמוכן לדבר עם השובב. המוח לפעמים עוזר לנו לעשות סדר עם הרצון שרוצה הרבה".
- "סבתא! את סתם מבלבלת את המוח".
- "נכון. זה אחד מהתפקידים של סבתא".
- אז סבתא, בואי נתחיל לאכול. אני רעב".
כמה מופלא ותמים הוא עולמך יותמי.
"אחריך!" הודעתי לעצמי.
לא יכולתי לסיים שיח זה מבלי לעצור ולהשאיר, לכם כל ההורים – הצעירים והותיקים את שק האיסורים העובר מדור לדור: "אסור", "לא נכון", "תיזהר זה מסוכן", "זה לא בסדר", זה לא...ולא.....ולא..... כל אלה לא נחוצים לי, הסבתא, יותר.
בהתנצלות ובהנאה אני מרשה לעצמי לשבור את הכללים. ליתר ביטחון, אני פונה לנסות ולחפש דרכים חדשות רוויי דמיון ויצירה במקום שאינני מחוייבת בשמירת המסגרת הבסיסית.
בידכם נשארת, בין היתר - האחריות החינוכית. בידינו נשארת, בין היתר - המנהיגות הרוחנית.
ולכם, ההורים הנוסעים בדרכים – איספו שק זה ונסו למהול אותו בקורטוב של הומור, יצירתיות, כיף והנאה.
להתראות בחוויה הבאה.
פינת הקתדרה
1. תנו לפיות ולדמיון לחיות
הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" הוא סרט לילדים ולמבוגרים כאחד. זהו סרט לכל אחד שהילד שבו עדיין מביט בעיניים נפעמות אל העולם. הסרט מדבר על אומנות, השראה ויותר מכל – על דמיון.
בכרזה מתחת לשם הסרט, מופיע משפט קצר: "שחרר את הדמיון".
אנחנו יודעים שהדמיון קשור לסיפורי ילדים, אגדות וחלומות. אנחנו גם יודעים שילדים ניחנים ביכולת לדמיין.
הדמיון יכול לפרוץ גבולות, להציג אלטרנטיבה למציאות. בעיני דמיוננו נוכל לראות דברים שבעיניים הפיזיות אנחנו לא מסוגלים לראות.
ילדים עושים זאת באופן טבעי. לעומת הילדים, אנחנו, המבוגרים – נועלים את הדמיון והספונטניות, אך לא מעלימים אותם. אימון וחשיפה לחוויות מהנות, כמו: מוסיקה, אומנות – על כל גווניה, טיולים, מדיטציות, דמיון מודרך וכד'. באמצעות החוויות החושיות אנו מסוגלים להיפגש עם היצירתיות שבנו וזו מפעילה את יכולותינו בכל התחומים, כולל החשיבה והעשיה.
באשר לפיות – ללא קשר לאמונותינו, הפיות מסמלות משהו. אין אנו יודעים אם יש או אין פיות, אבל, אנחנו כן מאמינים שיכול להיות קסם בחיים שלנו.
האם החיים יכולים להיות הרפתקאה גדולה? אם נאבד את כוחו של הדמיון, נפסיק להאמין שזה אפשרי. נחיה עם הפער בין מי שאנחנו יכולים להיות, לבין איך שאנחנו חיים.
לתת לפיות לחיות בתוך חיינו, משמעו – לתת מקום לבלתי ידוע. לצאת לחיפוש אחר עולמות חדשים בתוכנו, לאפשר מקום וזמן לקסם כדי שיתרחש.
אז, אולי נמצא את "ארץ לעולם לא" – בימי חיינו..
"דמיון חשוב יותר מידע. הידע הוא מוגבל, דמיון יכול להפליג סביב העולם" (מדברי אלברט אינשטיין).
לינקים קשורים – אתר אקרופוליס החדשה – קורס פילוסופיה כדרך חיים (כתבה רות מנדל-חלבי).
2. הדרך להיפגש עם עצמך
כאשר המוח המושכל שבנו נפגש עם "הבטן" (העולם הרגשי שבנו) ומתנהל דיאלוג פתוח ביניהם, אזי, מתרחש מפגש עם "העצמי האמיתי" היודע לשאול בכל רגע נתון: "מה אני מרגיש", "רוצה", "מה נכון לי,", "מה עושה לי טוב", מה "בא לי"" - זהו החלק הרגשי. ואילו החלק המושכל, עונה לנו על השאלות הבאות:
"מה רצוי לעשות", "מה חשוב שיעשה", "מה יכול לקדם את הנושא", "מה עלול להינזק" וכד'. לאחר דיון משולב בין שני הקולות, נופלת החלטה לפעולה – מתוך הקשבה לשיקול הדעת ולרצון המובילים לבחירה חופשית בכל רגע נתון.
ויניקוט אומר שה'אני האמיתי' הוא מצב תיאורטי ממנו באים המחווה הספונטני והרעיונות האישיים. המחווה הספונטני הוא ה'אני האמיתי' – היצירתי הממשי, מלא החיות. ה'אני הכוזב' או המזויף מוביל להרגשה של חוסר ממשות או אפילו לתחושה של חוסר יכולת. (ד. ו. ויינקוט – אני אמיתי אני כוזב תשס"ט).
זו השנה הרביעית שסבא יגאל אוסף את יותם לאחר תום יום לימודים. השנה סבא יגאל מחכה ליותם ליד שער בית הספר. (על הצצה לחווית המפגש ביניהם, במכונית, בדרכם הביתה – עוד יסופר).
כשהגיעו לביתינו פנה אלי יותם, תוך סיורו הקבוע בדירה: "סבתא, את מאמינה בפיות?... החבר שלי אומר שאין דבר כזה כמו פיות. גם אני חושב שאין אז....מי באמת קנה לי מתנה כשהשן שלי נפלה?"
לא מיהרתי להגיב. מאד הייתי רוצה להשאיר את יותם בעולמו, עולם הילדים – עולם הפיות. אך הוא סיפר לי שהחבר שלו לא מאמין שיש פיות ואם כך – מה התפקיד המוטל עלי כרגע? האם לעזור לו להתחבר למציאות הבוגרת כדי שלא יפגע על ידי חבריו או להשאיר אותו בעולמות הנפלאים של הפיות והמלאכים?
תוך כדי התלבטות, לחש לי קול קטן שילדים אכן רוצים להישאר בגן העדן של הילדות עם הפיות. עם חברו, קרוב לוודאי, שיוכל להתמודד. אז לאן, באמת, כוונה שאלתו? האם גם יותם מתחיל להתמודד עם שאלת השאלות – דמיון מול מציאות. ומה תפקידי במקום זה?
"כן" אני עונה לו. "אנחנו קנינו את המתנה וסיפרנו לך שהפיה קנתה אותה.... לי מאד נעים להאמין שפיות מביאות מתנות. אני אוהבת סיפורים על פיות..."
תוך כדי הקשבה וסקרנות למקור שאלתו של יותם, שמעתי אותו ממשיך ושואל: "אז למה לא קניתם לי מתנה כשנפלה לי השן השניה?"
כאן נפל לי האסימון.
פרצתי בצחוק מתגלגל. כזה שרק תמימות של ילד יכולה להביא אותי לשם: "אתה גדול מהעולם. עם פיות או בלי פיות אתה תקבל מתנה עבור השן השניה שנפלה לך.."
תוך כדי ההכנות לארוחת הצהריים, יותם מתעניין בביצת הקינדר הקבועה המצפה לו: "סבתא, קניתם לי ביצת קינדר?...טוב, אני יודע איפה היא נמצאת. אני אמצא אותה בעצמי"........
"סבתא, בואי נשחק במי ימצא את המטמון".
"טוב" אני עונה ומחכה לבאות.
עוד לפני שהעברתי בראשי אפשרויות למשחק, קלטתי, בזוית עיני, את יותם המטפס כסנאי אל ארונות המטבח העליונים; דלתות ארונות נפתחות, מגירות נשלפות ו....ערימות ממתקים מתחילות להיערם על שולחן המטבח".
"זה המטמון?" אני שואלת כשאני חוככת בדעתי לגבי חוקי המשחק שלא נדונו בינינו ועדיין לא גובשו.
- "כן – זה כיף מטמון כזה".
"זה...זה מטמונים" אני עונה.
- "זה בסדר סבתא".
תוך שניות הפך המטבח לארמון ממתקים: ביצי קינדר, וופלים מסוגים שונים, שוקולד בצבעים מגוונים, טילונים מהמקרר, מסטיקים וחטיפים מעוררי ענין. כל האוסף המופלא הזה נאסף כאחת.
החלטתי להתמסר לתהליך מבלי שידעתי לאן כל זה יוביל.
"גבולות, גבולות" ניקרה ציפור קטנה בראשי.
צפיתי ביותם שנהנה כל כך מאוסף הממתקים והתמוגגתי. עדיין, התלבטתי אם להציב גבולות, האם משחק זה אינו "עוקף" את הגבולות שהציבו ההורים? היכן הוא הגבול? ושוב – אותו קול קטן עלה מתוכי והזכיר לי חלק מהמטרות שהצבתי לעצמי במפגש עם הנכדים:
1. הנאה אין קץ
2. גבולות אחרים וגמישים מאלו שהצבתי כאם.
3. הרצון שלי להיפגש עם הילדות והחופש שבי יחד עם "הילד החופשי" שמצוי בנכדי.
כל אלו מהולים בתפילה מתמשכת : "שלא יגמר לעולם"...
ברגע שחוקי המשחק היו ברורים לי, הבנתי שכאן כמעט הכל מותר (עד גבול הביטחון האישי). כאן אין לי צורך להציב גבולות. יותם לוקח אחריות ומציב לעצמו את גבולותיו.
תהיתי כיצד יתפתח המשחק כאשר אני משחקת בו בתפקיד חייל השחמט, נענית לצעדים של מתכנן המשחק.
ברקע אני שומעת את יותם: "אני חושב שזה הכל......יש! מצאתי את כל המטמון! ניצחתי!".
"עם מי בעצם התחרית יותמי?" אני שואלת. "את מי ניצחת?"
- "זה לא חשוב סבתא. ניצחתי. הייתי כל כך זריז..."
- "הו כן... אתה אחד הזריזים שאני מכירה ועבורי אתה אחד מהמנצחים הגדולים..."
בעודי צופה באוסף שנערם, כולי נחת ועליצות, החלטתי להיפרד מארוחת הצהריים: "נתראה בהזדמנות אחרת" הבטחתי לארוחה.
הייתי שקועה בחוויה שאליה נקלעתי ולא האמנתי למישמע גלגולי המילים: "סבתא! אפילו שאני אוכל את ביצת הקינדר לפני האוכל, ישאר לי עוד תאבון לצהריים".
"אני בטוחה" חייכתי.
"אז תראי... את זה וזה אני אוכל אחרי האוכל, את זה וזה נחלק לגאיה ורותם..."
"אתה ממש נדיב" עניתי.
"אני יודע" השיב לי, "ואת זה וזה אולי אני לא ארצה היום. תגידי סבתא, שוקולד זה בריא?"
"כן" אמרתי. "שוקולד הוא מאכל בריא וטעים".
- "מה הוא נותן לנו?"
- "מרץ, מצב רוח והנאה".
- "יש! אז אני אהיה עוד יותר חזק... מותר לאכול כמה שרוצים?"
- "כן אם אנחנו מקשיבים לכמה שהרצון שלנו רוצה".
- "אבל הרצון יכול לרצות הרבה.."
- אכן. מה זה אתה חכם, יותם. אז במקרים כאלה שהרצון, אולי, נהיה שובב – מפעילים את החכם שבמוח שמוכן לדבר עם השובב. המוח לפעמים עוזר לנו לעשות סדר עם הרצון שרוצה הרבה".
- "סבתא! את סתם מבלבלת את המוח".
- "נכון. זה אחד מהתפקידים של סבתא".
- אז סבתא, בואי נתחיל לאכול. אני רעב".
כמה מופלא ותמים הוא עולמך יותמי.
"אחריך!" הודעתי לעצמי.
לא יכולתי לסיים שיח זה מבלי לעצור ולהשאיר, לכם כל ההורים – הצעירים והותיקים את שק האיסורים העובר מדור לדור: "אסור", "לא נכון", "תיזהר זה מסוכן", "זה לא בסדר", זה לא...ולא.....ולא..... כל אלה לא נחוצים לי, הסבתא, יותר.
בהתנצלות ובהנאה אני מרשה לעצמי לשבור את הכללים. ליתר ביטחון, אני פונה לנסות ולחפש דרכים חדשות רוויי דמיון ויצירה במקום שאינני מחוייבת בשמירת המסגרת הבסיסית.
בידכם נשארת, בין היתר - האחריות החינוכית. בידינו נשארת, בין היתר - המנהיגות הרוחנית.
ולכם, ההורים הנוסעים בדרכים – איספו שק זה ונסו למהול אותו בקורטוב של הומור, יצירתיות, כיף והנאה.
להתראות בחוויה הבאה.
פינת הקתדרה
1. תנו לפיות ולדמיון לחיות
הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" הוא סרט לילדים ולמבוגרים כאחד. זהו סרט לכל אחד שהילד שבו עדיין מביט בעיניים נפעמות אל העולם. הסרט מדבר על אומנות, השראה ויותר מכל – על דמיון.
בכרזה מתחת לשם הסרט, מופיע משפט קצר: "שחרר את הדמיון".
אנחנו יודעים שהדמיון קשור לסיפורי ילדים, אגדות וחלומות. אנחנו גם יודעים שילדים ניחנים ביכולת לדמיין.
הדמיון יכול לפרוץ גבולות, להציג אלטרנטיבה למציאות. בעיני דמיוננו נוכל לראות דברים שבעיניים הפיזיות אנחנו לא מסוגלים לראות.
ילדים עושים זאת באופן טבעי. לעומת הילדים, אנחנו, המבוגרים – נועלים את הדמיון והספונטניות, אך לא מעלימים אותם. אימון וחשיפה לחוויות מהנות, כמו: מוסיקה, אומנות – על כל גווניה, טיולים, מדיטציות, דמיון מודרך וכד'. באמצעות החוויות החושיות אנו מסוגלים להיפגש עם היצירתיות שבנו וזו מפעילה את יכולותינו בכל התחומים, כולל החשיבה והעשיה.
באשר לפיות – ללא קשר לאמונותינו, הפיות מסמלות משהו. אין אנו יודעים אם יש או אין פיות, אבל, אנחנו כן מאמינים שיכול להיות קסם בחיים שלנו.
האם החיים יכולים להיות הרפתקאה גדולה? אם נאבד את כוחו של הדמיון, נפסיק להאמין שזה אפשרי. נחיה עם הפער בין מי שאנחנו יכולים להיות, לבין איך שאנחנו חיים.
לתת לפיות לחיות בתוך חיינו, משמעו – לתת מקום לבלתי ידוע. לצאת לחיפוש אחר עולמות חדשים בתוכנו, לאפשר מקום וזמן לקסם כדי שיתרחש.
אז, אולי נמצא את "ארץ לעולם לא" – בימי חיינו..
"דמיון חשוב יותר מידע. הידע הוא מוגבל, דמיון יכול להפליג סביב העולם" (מדברי אלברט אינשטיין).
לינקים קשורים – אתר אקרופוליס החדשה – קורס פילוסופיה כדרך חיים (כתבה רות מנדל-חלבי).
2. הדרך להיפגש עם עצמך
כאשר המוח המושכל שבנו נפגש עם "הבטן" (העולם הרגשי שבנו) ומתנהל דיאלוג פתוח ביניהם, אזי, מתרחש מפגש עם "העצמי האמיתי" היודע לשאול בכל רגע נתון: "מה אני מרגיש", "רוצה", "מה נכון לי,", "מה עושה לי טוב", מה "בא לי"" - זהו החלק הרגשי. ואילו החלק המושכל, עונה לנו על השאלות הבאות:
"מה רצוי לעשות", "מה חשוב שיעשה", "מה יכול לקדם את הנושא", "מה עלול להינזק" וכד'. לאחר דיון משולב בין שני הקולות, נופלת החלטה לפעולה – מתוך הקשבה לשיקול הדעת ולרצון המובילים לבחירה חופשית בכל רגע נתון.
ויניקוט אומר שה'אני האמיתי' הוא מצב תיאורטי ממנו באים המחווה הספונטני והרעיונות האישיים. המחווה הספונטני הוא ה'אני האמיתי' – היצירתי הממשי, מלא החיות. ה'אני הכוזב' או המזויף מוביל להרגשה של חוסר ממשות או אפילו לתחושה של חוסר יכולת. (ד. ו. ויינקוט – אני אמיתי אני כוזב תשס"ט).
