אקדמיה לסבתאות

סביב המדורה: עבר-הווה-עתיד והמרחב הדיאלוגי ביניהם

הקדמה: חווית המפגש
בכתבות אלו אציג את האני המאמין שלי בנושא העצמה וגיבוש האני האמיתי (האותנטי).
תוכנית זו היא פרי ניסיוני במערכות יחסים – הן בתחום הטיפולי הן כמרצה באוניברסיטה והן כסבתא פעילה הלוקחת חלק פעיל בעיצוב חייהם של נכדי.
הגורם שדרבן אותי להוציא לפועל את תוכניתי היה המפגש שלי ושל בעלי עם חמשת נכדינו שגיליהם בין 6 – 17 שנים: ניטאי בן ה-17, תום בן ה-½14, גאיה בת ה-½13, רותם בן ה-11 ויותם בן ה-6.

הנכדים הם צוות יועצים עבורי ומעיין בלתי נדלה ללמידה מתמשכת ולהעשרה.
במפגש איתם נפרש קליידסקופ נפלא בעל פנים רבות המאפיין את הייחודיות והעצמיות שלהם מחד ומהווה השתקפות לעולמות הפנימיים שלנו כסבים וסבתות מאידך.

וויליאם וורדסוורת כותב בפואמה של האוטוביוגרפיה של שנות ילדותו:
"היו זמנים בהם חורש, נהר ואחו
האדמה וכל אשר נראה
לי נדמו עוטי הילה
של זוהר וחלום מופלא.
אך ההווה בעבר איננו נאחז,
ואף אני, בעברי מקום,
בלילה או ביום
איני רואה את אשר ראיתי אז"[1] .[2]

ומה קרה לאותו זוהר וחלום מופלא אליהם אנו כמהים לחזור ? לאותה תקופה נפלאה בה נפגשנו עם הילת החורש, הנהר והאדמה? היכן הוא הילד הפנימי שבתוכנו שהפגיש אותנו עם עולמות אלו?
הילד הפנימי שבנו לא נכחד, אולי חבוי הוא, אולי כועס, מתבייש להתייצב ולזקוף קומה. אולי איבד את בטחונו החופשי ולא מעז לעמוד נכוחה, ואולי כבל עצמו בכבלים של איסורים וצווים הכולאים את הספונטניות, השמחה, החקרנות, הפליאה והאופטימיות.
כבוגרים, ביכולתנו לחקור ולגלות מחדש את הילד המופלא החבוי בתוכנו.(1)

במפגש עם נכדינו, ניתנת לנו ההזדמנות להיפגש ולגלות מחדש את החלקים הילדיים המופלאים שבתוכנו – לחזק, לשמר ולטפח את החלק הילדי שבתוכם.

ה"אני מאמין" שלי נשען על 4 תאוריות/גישות[3]

· התאוריה ההתפתחותית על פי א. אריקסון (חברה וילדות 1960)
· הגישה ההומניסטית על פי גלסמן וכץ
· תורת הלוגותרפיה על פי ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות 2002)
· תאוריית פסיכולוגיית "האני" על פי גוהוט (תאורית העצמי - 2007).-
א. התאוריה ההתפתחותית על פי א. אריקסון (חברה וילדות 1960) מתייחס לארבעה פנים של עוצמת ה"אני" שהינם מרכיבים הכרחיים לילדות בריאה: תקווה, כח רצון, תכלית ויכולת.
תקווה – היא תוצר של התפתחות האמון שרוחש הילד להוריו לעומת מצב של חשד בסיסי.
כח רצון – מתפתח כאשר הילד נאבק לדיפרנציאציה מהאם ומתחיל לשאוף להיות בעל ישות מופרדת. בתהליך התפתחות זה, מתחיל הילד לפתח חוש עצמאי – אוטונומי לעומת תלות.
בושה וספק – מתפתחים כאשר ההורים אינם קשובים לצרכיו של הילד בשלב של יוזמה ויצרנות.
תכלית (מטרה) ויכולת – באה לידי ביטוי כאשר היוזמה של הילד חזקה מתחושת האשמה שלו ויכולתו נובעת מהתפתחות תחושה חזקה של יצרנות לעומת נחיתות.
ב. הגישה ההומניסטית על פי גלסמן וכץ – הערכים של גישה זו מתבססים על ערכי הדמוקרטיה שעיקריה הם:
1. לכל אדם יש ערך סגולי (worth) ויכולת לעצמיות.
2. בני אדם מחוייבים זה לזה ואחראים זה לטובת זה מהיותם ישות חברתית בבסיס קיומם.
3. לכל אדם הזכות להשתייך ולהיות מוכלל.
4. יש לבני אדם קול רגשי וקול אינטלקטואלי וזכותם להביע קולות אלה ולזכות להקשבה.
5. זכותו של היחיד להיות שונה בעל יחודיות והגדרה עצמית.
6. בני אדם לחופש הבחירה נולדו.
ג. תורת הלוגותרפיה על פי ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות 2002) המדברת על מימד הרוח בו קיימות כל היכולות שלנו בפוטנציה. בין יתר היכולות, קיימת השאיפה למשמעות, למטרות, ליצירתיות, לאהבה, קיום המצפון, חוש ההומר, היכולת למודעות, למחויבות ואחריות. מרכיבים אלו הם המרכיבים את הרוח המובילה אותנו להוויה האנושית שבתוכנו, להוויית היותנו אדם (מתוך הרצאתה של גב' חנה הורביץ).
ד. תאוריית פסיכולוגיית "האני" על פי גוהוט (תאורית העצמי - 2007).- מקום בו אנו מתחברים ל"אני האמיתי" (האותנטי) – האני המקבל את סמכותו מתוך הסמכות הפנימית שבתוכו, "עצמי" היודע לשאול "מה אני מרגיש", "מה אני רוצה", "מה נכון לי", "מה אני חושב". ה"עצמי" "יוצא לפעולה" רק לאחר הדיון הפנימי המשולב בין הערוץ ההגיוני והערוץ הרגשי.

מרחב הסבתאות
כל שנות חיינו אנו מתנהלים תוך משאלה להיפגש עם חווית האהבה, ההערכה, השייכות והסמכות הפנימית שהיא ה"אני החופשי", האמיתי, בעל ערך עצמי ובעל בטחון אישי.
מימוש חלק ממשאלות אלו, עשוי לזכותנו במתן הזדמנות להעמקת המשך המימוש העצמי.
בתקופת הסבתאות, המפגש עם חווית קסם הצמיחה של נכדינו מינקות לבגרות מהווה הזדמנות כפולה עבורנו.
הזדמנות ראשונה: חווית ה"תיקון", כאמור, של תהליך הצמיחה של עצמנו, וההזדמנות הנוספת: השתתפות בחוויה של טיפוח הצמיחה הפנימית שלהם, בטיפוח ה"ערך העצמי" והביטחון האישי. מפגש בין שניים - סבתאות ונכדים כאשר חווית המפגש המשותף משקה את הצמח הפנימי העולה וגדל לגזע איתן ומעובה.
ממקום זה, ברצוני להציע את תוכניתי ואת הדרכים השונות ליישומה.
התוכנית באה להרחיב ולתת רעיונות לפעילויות הרבות, שממילא אנו מקיימים עם נכדינו.
יחודה של התוכנית בכך, שהיא מזמינה לרתום חלק מאותן פעילויות בצורה מודעת ומכוונת בהתאם למטרות של תפישה זו.

מטרות התוכנית
התוכנית מכוונת להגביר את תחושת הביטחון העצמי, העצמת הערך העצמי, טיפוח ה"גזע" הפנימי על שורשיו, ענפיו, פרחיו ופירותיו. כל זאת מתוך מתן משמעות לתפקידנו כסבים וסבתות.
התוכנית מאפשרת לנו להעביר לנכדינו את תחושת הביטחון לחקור, לגלות ולהתנסות במגוון התנסויות ללא רתיעה, לנסות ולהתמודד עם מגוון בעיות – תוך סקרנות ותחושת בטחון של היכולת הפנימית. ממקום של תחושת העוצמה הפנימית – להגיע ליכולת הבנה לגבולות יכולת ההתמודדות עם בעיה ספציפית בזמן נתון ולפנות לעזרה, במידת הצורך. לאפשר מרחב אישי ופיזי המקנה תחושת שייכות, לאפשר מרחב התמקמות ולגלות את עצמו ואת ייחודו, לתת לכל נכד את ההרגשה האמיתית שהוא הדבר הנפלא ביותר והיחודי לשקף לו את היחודיות שלו על כל מימדיה.

הנושאים המוצעים:
1. הקשבה.
2. אסרטיביות, טריטוריה וגבולות הבית הפנימי.
3. אמון בעצמי ובאחר.
4. הגזע האישי - ערך עצמי – האני האוטנטי לעומת האני המזוייף.
5. אוטונומיה – יכולת "תפישת מקום" ומרחב תוך הצגת עצמי והגדרת גבולות העצמי.
6. מתן משוב (פיד-בק) בונה.
7. ניהול דיאלוג זורם ושיחה חופשית.
8. מתן מרחב לשאלות.
9. הרחבת רפרטואר הידע, השפה, המושגים מתוך פרספקטיבת העבר – סיפורי זכרונות.
10. חשיפה לרפרטואר רגשי קוגניטיבי והתנהגותי מתוך מרחב הזמן וניסיון החיים.
[1] (ווליאם וורדסוורת "בהקדמה" (1770 1850) מתוך "השיבה אל הילדות" – ג'ון בראדשו 2005).

[2] ברצוני לעשות אבחנה בין ילדותי לילדי – מאמר זה מתייחס למושג "ילדי".
[3] (א. שפירא - פשר ופענוח 1994):