בפרק זה ניפגש עם אחד מהמושגים בהם עוסק פרק המבוא והוא: המפגש עם הילד הפנימי".
אנו יוצאים ל"סיור" משותף באמצעות משחק הדרקון. יותם, נכדנו בן ה- 6 ואני.
ה"דרקון" הוא משחק קלפים המתבסס על סידרת טלוויזיה שאינני מכירה. אוסף הקלפים שבידינו נאסף טיפין טיפין, אין בידינו הסבר ואין הוראות משחק.
על כל קלף מופיעה דמות שונה מעולם המפלצות. בתחתית כל קלף מופיעים מספרי ניקוד: מספר אחד עבור "התקפה" ומספר אחד עבור "הגנה".
- "סבתא, את מכירה את המשחק?"
- "ממש לא. אני חושבת שאתה תצטרך ללמד אותי".
- "אני נורא אוהב את הקלפים אבל אני לא מכיר את הכללים. תקראי טוב, אולי תביני?".
אתגר נפלא נשלח לעברי, אולם, מהר מאד הבנתי שמאותה ערימת קלפים, שבידינו, לא נצליח להבין את כללי המשחק.
"אין ברירה", עניתי, "קשה לי להבין את הכללים מהכתוב. בוא ננסה להמציא אותם..."
לא חלפה דקה, ומיד – כהבזק הברק, נדלקו שתי עיני הפחם – כמאורות, מבט ממוקד של דריכות, התרגשות ופריצה חופשית. פרץ של מילים : "...יש!..", "...יש!...".
ברגע זה החל יותם לשלוף רעיונות והצעות שעלו והתהפכו תוך התרגשות והדגמה באמצעות תרגילי לוחמה: "..ואולי נחליט כך...", "...ואולי כך...", "ואולי זה כמו..." וכו'.
אני לא טומנת ידי בצלחת, נסחפת עם ההתרגשות והספונטניות שלו, רעיון רודף רעיון, הצעה חדשה דוחקת את קודמתה, ואני מרגישה כיצד היצירתיות שבי מתעוררת כמעיין המתגבר והרעיונות המשותפים מתערבלים זה בזה.
עליזות רבה משתלטת על שנינו.
בשלב זה, יותם הרגיש שמיצא את עצמו ומציע לעשות פסק זמן כדי לשחק עם הכדור ב'מסירות' אל המקרר (משחק תחרותי עם נקודות הנספרות עם כל תפיסה של הכדור כאשר "היריב" זורק את הכדור). משחק זה, אגב, אני משחקת בישיבה בגלל בעיות גב.
לאחר שחרור האנרגיה, יותם מציע לחזור למשחק הקלפים.
משועשעים ומרוצים חזרנו לשולחן כדי לגבש את הכללים.
יותם מציע שלמי שיש יותר נקודות תחת הכותרת "התקפה" – הוא "טורף" את המתנגד. למי שיש מספר גדול יותר של "זוגות": מנצח – מנוצח, הוא הזוכה.
כל כך חד, בהיר וממוקד.
לאחר שחרור מעיין היצירתיות ומגוון הרעיונות, המשכנו לשחק כשעה בהנאה צרופה של שנינו.
וויליאם וורדסוורת כותב בפואמה של האוטוביוגרפיה של שנות ילדותו:
"היו ימים בהם יכולתי
לראות את החורש, הנהר והטבע
כולו עוטה זוהר וחלום מופלא.
הטבע לא שינה צורה אולם
אני כיום, בעוברי באותו
מקום, איני רואה את מה
שראיתי אז".
(תרגום חופשי).
ומה קרה לאותו זוהר וחלום מופלא אליהם אנו כמהים לחזור? לאותה תקופה נפלאה בה הצלחנו להיפגש עם הילת החורש, הנהר והאדמה ולהתפעם מהם?
היכן הוא הילד הפנימי שבתוכנו שהפגיש אותנו עם עולמות אלו?
הילד הפנימי שבנו לא נכחד . אולי חבוי הוא, כועס, מתבייש להתייצב ולזקוף קומה. אולי איבד את בטחונו החופשי ולא מעז לעמוד נכוחה ואולי כבל עצמו בכבלים של איסורים הכולאים את הספונטניות, השמחה, החקרנות, הפליאה והאופטימיות.
ללא מפגש עם הספונטניות, הסקרנות והפליאה הולכת ונעלמת התשוקה שבנו – התשוקה להתמכר למעיין החיים, לשלהבת הרצון, להנאת החופש, למשמעות. לחיות.
במפגשים שלי עם יותם, קורא ה"ילד החופשי" שבי דרור לעצמו, פורץ גבולות וכללים ומפליג לעבר האופק ומאחוריו...
כאשר אני מתבוננת בך יותם, במפגשים אלו, תפילה חרישית נפלטת מפי – "שלא יגמר לעולם"...
להתראות בחווית המפגש הבא.
אנו יוצאים ל"סיור" משותף באמצעות משחק הדרקון. יותם, נכדנו בן ה- 6 ואני.
ה"דרקון" הוא משחק קלפים המתבסס על סידרת טלוויזיה שאינני מכירה. אוסף הקלפים שבידינו נאסף טיפין טיפין, אין בידינו הסבר ואין הוראות משחק.
על כל קלף מופיעה דמות שונה מעולם המפלצות. בתחתית כל קלף מופיעים מספרי ניקוד: מספר אחד עבור "התקפה" ומספר אחד עבור "הגנה".
- "סבתא, את מכירה את המשחק?"
- "ממש לא. אני חושבת שאתה תצטרך ללמד אותי".
- "אני נורא אוהב את הקלפים אבל אני לא מכיר את הכללים. תקראי טוב, אולי תביני?".
אתגר נפלא נשלח לעברי, אולם, מהר מאד הבנתי שמאותה ערימת קלפים, שבידינו, לא נצליח להבין את כללי המשחק.
"אין ברירה", עניתי, "קשה לי להבין את הכללים מהכתוב. בוא ננסה להמציא אותם..."
לא חלפה דקה, ומיד – כהבזק הברק, נדלקו שתי עיני הפחם – כמאורות, מבט ממוקד של דריכות, התרגשות ופריצה חופשית. פרץ של מילים : "...יש!..", "...יש!...".
ברגע זה החל יותם לשלוף רעיונות והצעות שעלו והתהפכו תוך התרגשות והדגמה באמצעות תרגילי לוחמה: "..ואולי נחליט כך...", "...ואולי כך...", "ואולי זה כמו..." וכו'.
אני לא טומנת ידי בצלחת, נסחפת עם ההתרגשות והספונטניות שלו, רעיון רודף רעיון, הצעה חדשה דוחקת את קודמתה, ואני מרגישה כיצד היצירתיות שבי מתעוררת כמעיין המתגבר והרעיונות המשותפים מתערבלים זה בזה.
עליזות רבה משתלטת על שנינו.
בשלב זה, יותם הרגיש שמיצא את עצמו ומציע לעשות פסק זמן כדי לשחק עם הכדור ב'מסירות' אל המקרר (משחק תחרותי עם נקודות הנספרות עם כל תפיסה של הכדור כאשר "היריב" זורק את הכדור). משחק זה, אגב, אני משחקת בישיבה בגלל בעיות גב.
לאחר שחרור האנרגיה, יותם מציע לחזור למשחק הקלפים.
משועשעים ומרוצים חזרנו לשולחן כדי לגבש את הכללים.
יותם מציע שלמי שיש יותר נקודות תחת הכותרת "התקפה" – הוא "טורף" את המתנגד. למי שיש מספר גדול יותר של "זוגות": מנצח – מנוצח, הוא הזוכה.
כל כך חד, בהיר וממוקד.
לאחר שחרור מעיין היצירתיות ומגוון הרעיונות, המשכנו לשחק כשעה בהנאה צרופה של שנינו.
וויליאם וורדסוורת כותב בפואמה של האוטוביוגרפיה של שנות ילדותו:
"היו ימים בהם יכולתי
לראות את החורש, הנהר והטבע
כולו עוטה זוהר וחלום מופלא.
הטבע לא שינה צורה אולם
אני כיום, בעוברי באותו
מקום, איני רואה את מה
שראיתי אז".
(תרגום חופשי).
ומה קרה לאותו זוהר וחלום מופלא אליהם אנו כמהים לחזור? לאותה תקופה נפלאה בה הצלחנו להיפגש עם הילת החורש, הנהר והאדמה ולהתפעם מהם?
היכן הוא הילד הפנימי שבתוכנו שהפגיש אותנו עם עולמות אלו?
הילד הפנימי שבנו לא נכחד . אולי חבוי הוא, כועס, מתבייש להתייצב ולזקוף קומה. אולי איבד את בטחונו החופשי ולא מעז לעמוד נכוחה ואולי כבל עצמו בכבלים של איסורים הכולאים את הספונטניות, השמחה, החקרנות, הפליאה והאופטימיות.
ללא מפגש עם הספונטניות, הסקרנות והפליאה הולכת ונעלמת התשוקה שבנו – התשוקה להתמכר למעיין החיים, לשלהבת הרצון, להנאת החופש, למשמעות. לחיות.
במפגשים שלי עם יותם, קורא ה"ילד החופשי" שבי דרור לעצמו, פורץ גבולות וכללים ומפליג לעבר האופק ומאחוריו...
כאשר אני מתבוננת בך יותם, במפגשים אלו, תפילה חרישית נפלטת מפי – "שלא יגמר לעולם"...
להתראות בחווית המפגש הבא.
ד"ר אהובה שפירא
איזה כיף להיות המגיב הראשון. כל הכבוד על המעוף והכתיבה
השבמחקאורי
מהנה, מאלף, ראוי לחקוי
השבמחקסבא